שטייגן פורטל עולם התורה
מבזקים
> ציור לפרשת השבוע להורדה!
מאת הצייר ר' יוני גרשטיין הי"ו
לחץ כאן
עכשיו באתר שטייגן
831 אורחים
מעשה אמהות סימן לבנות - המסע בעקבות ארבע האמהות

אודות האמהות - שרה

12/11/2009

איזוהי  אשה  כשרה ? 

עשרה נסיונות נתנסה אברהם, ושרה היכן היתה, היא נתנסתה מבלי להצטוות על כך * הנסיונות של האשה למול נסיונות האיש * טעם שנקראו אברהם ושרה בשם אבינו ואמנו * גודל מעלתה של אשת רבי עקיבא * נסיונות החיים של האשה מעמידות את הגחלת * הערכתו של הגר"ש סלנט לרעייתו * האם קיימת ירידת הדורות אצל הנשים * השיעור המאלף מהנהגת מרן הגרא"מ שך לרעייתו * איך ממשיכים בימינו את מסורת האמהות * תפקידה של אשה כשרה בימינו בראי האמהות מנחילות הדרך והרעיון - על אלו ועוד בכתבה מרתקת שלפניכם.

 

אבי האומה אברהם אבינו, הטביע את חותם האומה כולה בעשרה נסיונותיו, שכן שנינו באבות - 'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן' - נסיונותיו של אברהם אבינו פרוסים הם בארוכה במקראות התורה, אך במבט מעמיק ניווכח כי רובם של הנסיונות ליוו אף את חייה של שרה אמנו, ולא מצינו שנקראו על שמה, אלא על שם אברהם, כאילו עבר את אותם נסיונות לבדו.

הקב"ה מצווה את אברהם אבינו - לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. הנסיון להתנתק מכל הרגליו בבית אביו, היו קשים מנשוא עבורו, אבל באותה מידה עזבה שרה את בית אביה, מולדתה וארצה, והלכה עם אברהם לגלות הקשה מבלי להתלבט כלל. כשהתקשה אברהם אבינו להתקיים ברעב הקשה ששלט בארץ, היתה עמו בביתו שרה, ואף היא התקשתה להתקיים באותו רעב שפקד את ביתם.

אם נביט בחייה של שרה אמנו, נווכח כי נסיונות חייה היו קשים ורבים - היא היתה יתומה מגיל קט, כבתו של הרן שזרק עצמו לכבשן האש אחר אברהם, בעלה אברהם היה מהפכן שהשקיע עיתותיו להפוך את העולם למאמינים, פעמיים נלקחה בשבי בסכנה קיומית, לפרעה ולאבימלך, חיי עקרות חייתה, ובנה יחידה נלקח הימנה לעקידה, ולבסוף כששמעה זאת מפי המלאך יצאה נשמתה בטהרה... ובפשטות הענין, כי האשה עושה רצון בעלה, והיא חלק מעשייתו בכל דבר וענין, וכשהוזכרה מעלתו של אברהם הכוונה אף לשרה. אך ננסה מעט לדלות מדברי רבותינו בדבר הנסיונות של האם הראשונה, ועד ימינו אנו.

 

 

טעם שנקראו אברהם אבינו ושרה אמנו

רבי חיים מוואלוזין דייק בדברי התנא באבות שאמר 'עשרה דורות מנח ועד אברהם', ולאחר מכן נאמר 'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו', ונתקשה, מדוע בתחילה נאמר רק אברהם, ולאחר מכן כשמדברים על הנסיונות נאמר 'אברהם אבינו', ולא אברהם סתם.

וביאר, שאותם נסיונות אינם רק נסיונות אישיים בחייו של אברהם, אלא הם ציוני דרך שעיצבו את האומה כולה, ולימדו את ישראל אורחות חיים, ואת אותם נסיונות בהם עמד אברהם בגבורה עילאית הוריש לבניו בהיותו אביהם, ולכך זכה אברהם להיקרא בשם 'אברהם אבינו'. אמנם גם שרה זכתה להיקרא 'שרה אמנו', והיא עברה את אותם נסיונות ללא ציווי ה', שאך טבעי הוא שהמצווה יקיים את ציווי בוראו, אלא עשתה כן מעצמה, מרצונה... וערכה גדול הוא למאד.

אברהם אבינו עמד בעשרה נסיונות. מסר את נפשו, ואף הלך להקריב את בנו על גבי המזבח. זוהי מסירות נפש מופלאה, ממנה שואבים אנו את כל חיותנו וקיומנו עד היום הזה. ואילו שרה - "הנה באהל", היא בתוך הבית הקדוש. רק פעם אחת אנו מוצאים אותה בפעולה - כשראתה את "ישמעאל משחק", כשהבית עמד בפני סכנה רוחנית, מיד היא פנתה לאברהם בבקשה - "גרש את האמה הזאת ואת בנה"!

חז"ל פירטו על כך באומרם, שאברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, וגדולה היתה שרה בנבואתה מאברהם, עד שהקב"ה אמר לו 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה', ועם זאת היתה צנועה וחסודה כפי מאמר הכתוב לשאלת המלאכים היכן שרה - הנה באוהל.

 

תיאורה של האשה התומכת בבעלה

  מרן הגרא"מ שך זיע"א היה מכין לרעייתו כוס תה, מגיש תופינים, דורש ברכות בשלומה, מקריב תרופה להקלה, וחוזר לאותה דקות סברא שבה עמד, לפעמים אפילו לאותו משפט עצמו בו עמד - כאילו לא חל שום הפסק...

וקלטנו אז - אנו תלמידיו - את השיעור המופלא ביותר...  

הן רגילים לומר שמאחורי איש גדול מצויה אשה גדולה, אך גדול מכך הוא שגדלות האשה - נסתרת ושקטה. בשעה שחזר רבי עקיבא לביתו מלווה בעשרים וארבע אלף תלמידים, נראתה לפתע אשה נדחפת ונדחקת בתוך הקהל הרב שבא לקבל את פניו. היא מתאמצת בכל כוחה להגיע לתנא הגדול רבי עקיבא. וכשהיא מגיעה אליו, היא נופלת על פניה ומנשקת את רגליו.

תלמידיו החשובים של רבי עקיבא לא ראו כי האשה הזו היא אשה מיוחדת - סתם אשה ככל נשות עם ישראל... וביקשו להודפה ולסלקה משם. אך אז נשמע קולו של רבי עקיבא: "הניחו לה - שלי ושלכם שלה היא...".

רבי עקיבא גילה לנו כאן סוד נפלא. האשה הפשוטה, שישבה בביתה במשך עשרים וארבע שנים, גידלה את ילדיה, האכילה אותם ורחצה אותם. אשה זו שאף אחד לא שמע עליה מעולם - כל התורה של התנא הגדול ועשרים וארבע אלף תלמידיו שייכים לה!!

זהו חידוש עצום. גדלותן של הנשים, היא פנימית. אין לה כל ביטוי חיצוני, אפילו לא במעשיה. אי אפשר לעמוד על מהותה וגדלותה של אשה גם אם נעקוב אחריה עשרים וארבע שעות ביממה.

 

 

ההבדל בין נסיון הבעל לנסיונה של האשה

בעיון במאמרי חז"ל עולה התמונה הבהירה, כי אכן שרה עמדה אף היא בנסיונות רבים בגבורה עילאית, אלא שהדברים נקראים על שמו של אברהם כיון שהיה אבי האומה, ומעשי אשתו נחשבים אף הם לחלק מעשייתו.

בעוד התפקיד של הגבר הינו לעמוד בנסיונות החיים מידי יום ביומו, עיקר תפקידן של הנשים הינו להיות שומרות משמרת הקודש, וזאת משום שהגדלות המקורית של עם ישראל מאז היותו לעם, השתמרה ומשתמרת אצל הנשים ללא כל שינוי בין הדורות כפי שנחזה בעבודת האנשים.

בחור ישיבה ששואף להיות כבמו הרשב"א, הוא אינו מציאותי. אין לו שום אפשרות ושום תכנית מעשית שתדריך אותו ותצעיד אותו בבטחה להגיע לכך. נכון שרגיל אדם תמיד לומר 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי' [תנא דבי אליהו, כה], כי עלינו לשאוף תמיד ליותר, להרגיש שעדיין לא הגענו לשלימות, אבל כמובן שאין לנו כל אפשרות ושום תוכנית מעשית להגיע לכך. שהרי אם אותו בחור שואף להיות כמו ראש הישיבה שלו, או אפילו כמו ראש ישיבה מדור קודם, הדבר נראה בגדר אפשרי, אבל אם הוא חפץ להיות כמו אביי ורבא - הוא אינו מציאותי.

ואילו הנשים שומרות בדיוק על אותה מתכונת של קדושה ששמרו בנות ישראל ממתן תורה ועד היום הזה. אנו רגילים תמיד לשמוע - "היום זה לא פעם, ופעם זה לא היום"... אולי אצל הגברים זה נכון - אבל אצל הנשים זה כלל לא פשוט!

הנשים הן שומרות את המתכונת של עם ישראל. האשה מסמלת את הבית שכן 'מימי לא קריתי לאשתי אשתי... אלא לאשתי ביתי' [שבת קיח, ב]. 'בית' משמעותו מקום מוגן ושמור. זהו תפקידן - לשמור את משמרת ה', בדמותה וכצלמה מאז מתן תורה, ומאז האמא העבריה הראשונה - שרה אמנו שהחלה בתפקידה זה, והותירה מסילה ברורה מהי הדרך לעליה התורתית בה.

אברהם אבינו עמד בעשרה נסיונות. מסר את נפשו, ואף הלך להקריב את בנו על גבי המזבח. זוהי מסירות נפש מופלאה, ממנה שואבים אנו את כל חיותנו וקיומנו עד היום הזה. ואילו שרה - 'הנה באהל', היא בתוך הבית הקדוש, שומרת על גחלת הדורות לבל תינזק חלילה. מלבד פעם אחת שכשראתה את 'ישמעאל משחק', והבית עמד בפני סכנה רוחנית, מיד פנתה לאברהם בבקשה - 'גרש את האמה הזאת ואת בנה'!

 

 

מעלתה של האשה בכל הדורות

בהבטה בשולי גלימתם של מאורי הדורות מכל התקופות, עולה התמונה הבהירה על הערכה הרבה שרכשו אותם גדולים לנשותיהם, ואף כאלו שסבלו לא מעט מאותן נשים, העריכו וחיבבו במאד את מעלתן, ללמדך שהעריכו ברום ערכן.

רבי הירש'ל מסלנט גדול בדורו היה, וכל ימיו ישב על פסא הרבנות בסלנט הקטנה, כמה קהלות גדולות ערים ואמהות בישראל בקשוהו לשבת על כסא רבנותן, והוא סרב ולא קבל. פעם אחת באו אליו טובי העיר מינסק וכתב רבנות בידם, רבי הירש'ל כדרכו בקודש לא רצה לקבל, מיהו טובי מינסק לא הניחו לו הרבו עליו דברים שקהלת מינסק רואה זכות לעצמה לעשות לה רב כמותו, ואף הוא ימצא בה מנוחה וכבוד, ועוד דברי שידול כאלה.

שלח אותם רבי הירש'ל לאשתו הרבנית שישאלו את פיה תחילה, נכנסו השלוחים אצל הרבנית, הראו לה את הכתב ואת השכר המרובה הנקוב בו, לא פקפקה ומיד הסכימה, חזרו ונכנסו השלוחים אצל רבי הירש'ל בשמחה - הרבנית מסכימה, עכשיו אין הדבר תלוי אלא ברבנו שייאות לכך.

'אף אני אומר לכם' - החזיר להם רבי הירש'ל, זוגתי אכן ראויה להיות רבנית במינסק, כשם שהיא רבנית בסלנט, ואילו אני הקטן והדל יודע אני בעצמי שאיני ראוי להיות רב אף בקהלת סלנט...

 

אחד הסיפורים המופלאים מתקופת מחלתה של רעיית מרן הגרא"מ שך זיע"א, המשלבים גם מסירות מופלאה לרעיה החולה, וגם את כריתת הברית עם הגיונות ה"קצות החושן", שמור בלבו של תלמידו הרב שמואל חסידה:

"הסיפור שחרת את הרושם העמוק ביותר בלבי, קשור לתקופת מחלתה של הרבנית.

היינו מתאספים לידו בעיצומו של סדר, או לאחר השיעור... הוא היה נתון ראשו ורובו, בכל רמ"ח אברי הדעת בדקויות של "שמעתתא"... לא רואה דבר, לא שומע... אפילו שעון לא היה לו... אבל מדי שעה בשעה, כאילו היה חבוי בלב הענק שלו מנגנון... מדי שעה בשעה בדיוק נמרץ, היה עוזב בחטף את החבורה המקיפה אותו, ופונה במרוצה לביתו. עקבתי אחריו. הוא היה מכין לרעייתו כוס תה, מגיש תופינים, דורש ברכות בשלומה, מקריב תרופה להקלה, וחוזר לאותה דקות סברא שבה עמד, לפעמים אפילו לאותו משפט עצמו בו עמד - כאילו לא חל שום הפסק...

וקלטנו אז - אנו תלמידיו - את השיעור המופלא ביותר: באמת לא התרחש אצלו הפסק. וה'ברען', ולהב הדבקות ביסודות הלמדנות של התורה, ומסירות הנפש המוחלטת לאשתו, באו מאותם מקורות מרוממים, והפכו יחדיו למזיגה מהיכל האצילות!

 

 

הבדלי הדורות אצל הגברים והנשים

בפי כל נשתרש המושג הידוע - ירידת הדורות. ההבדל בין הדורות הוא עצום וניכר היטב. מסופר על יהודי שהיה מתפלל בהתלהבות לא רגילה. שאלוהו מהיכן הוא קיבל חשק כה עצום לתפילה בדביקות. והוא ענה, שפעם אחת הוא התאכסן בבית מלון בפריז, ובאותו מלון שהה באותה עת רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שהיה מגיע רבות לפריז כדי לחזק שם את ענייני הדת, ודרך ראי שהיה תלוי על הקיר הוא ראה את פניו של רבי ישראל בשעה שהתפלל מנחה. מראה פניו של רבי ישראל בשעת התפילה החדיר בו לכל ימיו את החשק וההתלהבות העצומה לתפילה!

ישנו מכתב עדות על הגאון מוילנא זצ"ל, שבעת שעבר דרך העיר מעזריטש, הכינו לו שם אכסניה בקומה השניה של אחד הבתים. אנשי העיר אשר כמהו לחזות בפניו של הגאון, הציבו סולמות עד לחלון חדרו, ובמשך כל אותו לילה הם עלו וירדו בסולמות כדי לחזות באור פניו של הגאון. וכל מי שזכה לעלות בסולם לראות במו עיניו את הגאון מוילנא, איך הוא יושב ולומד, היה בעיני כולם לאיש המאושר ביותר בעולם!

האם אנחנו בדורנו זוכים לראות מראות נפלאים שכאלו? האם לימוד שלנו יכול להידמות ללימודם של רש"י, של הרמב"ם, של הרשב"א?... "דור הולך ודור בא", ואנחנו לא יכולים אפילו לשער בדמיוננו כיצד היו נראים אותם גדולי עולם, ענקי התורה מדורות עברו.

אך הבה נתבונן: אילו היינו מביטים - בביתו של הגאון מוילנא - לחדר השני, היכן שספונה היתה אשתו - מה היינו רואים? מה היא עשתה באותה שעה?

אין לנו עדות ברורה במכתב על כך, אך מן הסתם היינו רואים שם אשה רגילה, בדיוק כמו שאנו רגילים לראות בימינו! אשה מסורה המטפלת בילדיה, מאכילה אותם... בבוקר מורחת להם חמאה על הלחם, ושולחת אותם לחיידר. בצהרים מקבלת את פניהם לשלום ומכינה להם ארוחת צהרים... כנראה שגם אשתו של הרמב"ם היתה נראית כך, וכן נשותיהם של אביי ורבא...

טמון כאן דבר יסודי ביותר. אצל האנשים עבודת ה', המסירות-נפש, השתנתה מהקצה אל הקצה לעומת הדורות הקודמים. רבי עקיבא ישב ולמד תורה במשך עשרים וארבע שנים מנותק מביתו. היום לא עושים כך, ואסור לעשות כך. הדורות השתנו וירדו מטה.

לעומת זאת, אצל הנשים - כלום לא השתנה, מה שהיה הוא שיהיה. תכנית החיים כיום של אשת אברך, אשה חרדית - היא אותה תכנית חיים של אשה לפני מאה או אלף שנים! ואת אותה מסכת חיים שהחלה שרה אמנו בימי עלומה, ממשיכה אשת האברך בימינו בכל ימי חייה.

 

 

איך בימינו ממשיכים את מסורת האמהות

וכאן מגיעים אנו אל השאלה הקשה מכל, כיצד יכולה האשה בדורינו דור יתום וקשה, להמשיך את מסורת האמהות, לחיות בצל האילנות הגבוהים של האמהות שייסדו את האומה כולה, הרי פיתויי הדור וקשייו נופלים ברובן על שכמה הזקוף של האשה, עקרת הבית, ואיך היא תוכל לעמוד בסיונות החיים באותה גבורה עילאית שבה עמדה שרה אמינו.

התשובה לכך טמונה בדברי חז"ל על המקרא בפרשת השבוע 'מאה עשרים ושבע שני חיי שרה', וביאר רש"י, שמילות המקרא 'שני חיי שרה' מיותרים הם, שדי היה לומר ויהיו חיי שרה מאה ועשרים ושבע שנים. וביאר שלכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא, ובת כ' כבת ז' ליופי, שני חיי שרה - כלן שוין לטובה. הרי שטרח הכתוב לכתוב כן לומר לך שכל שנות חייה כולן שוים לטובה. והמפרשים טרחו לבאר כוונת רש"י מה הדגיש בכך שכולן שוים לטובה.

והש"ך בפירושו על התורה הוסיף לתמוה, למה במאה אמר 'שנה' בלשון יחיד, ובעשרים אמר שנה, ואילו בשבע אמר 'שנים' בלשון רבים. וביאר, שהאדם אינו יכול לקנות שלימות בימי הבחרות, והלואי שיוכל לעמוד על עצמו מלעשות רע מפני חום דם הבחרות, אבל שרה אמנו אינה כן, אלא תחילת המאה הוא כמו סוף המאה, כולם חשובים כשנה אחת, אין בהם שום שינוי, אלא השלימות שקנתה בסוף הוא השלימות שקנתה בתחילתה, וכן כשהיתה בת עשרים שהוא תחילת חום הטבעי, מה שאין כן בימי הילדות שכל שנה משונה מחברתה ומתוסף בה דעת ובינה ממה שלפניה, וכל שנה ושנה יש לה יתרון על שלפניה בעילוי דעת ובינה, ולזה אמר ושבע שנים לומר שאין אחת דומה למה שלפניה, אלא עולה במדריגת העילוי.

אלא, ששני חיי שרה היו שוין לטובה - שבכולן עשתה רצון קונה, וכשהאדם עושה רק רצון קונו בשלימות, אין הבדל בין השנים או הזמן והתקופה, העשיה במושלמת לרצונו יתברך היא תכלית השלימות שאיפיינו את כל שני חיי שרה כולן לטובה.

זוהי מעלתה של האם, ככל שעושה היא את צעדיה, יהיו אשר יהיו, לרצונו יתברך, במחשבה טהורה ויחידה לכבודו יתברך, יהיו כל ימי חייה שוין לטובה, באותה דרגה וגדלות כל השנים.

 

 

מדת האחריות של האם בישראל

האחריות על שמירת הבית בקדושה ובטהרה מוטלת על האמא, בעוד האיש ירד במדרגתו, הוא עבר מאה דורות של חורבנות בית המקדש, של גלויות ושמדות, אך האמא נשארה בצורתה כמאז, עליה לעמוד על המשמר להתייצב ליד הילד 'לדעה מה יעשה לו', להיזהר שלא ינק מטומאת העולם, המתפשטת בימינו בכל מקום ופינה.

כשהאמא מתפללת על ילדיה שילמדו תורה, שיהיו תלמידי חכמים, עליה לבנות עבורם את הבית, את המסגרת שלתוכה הם יצקו את התוכן, את התורה הקדושה. בבית המקדש היו שולחן מזבח ומנורה, כל הכלים היו כלי שרת לעבודת הבורא, וכשהבית מוכן לקדושה, הקדושה שורה בו.

יש להן לנשות עם ישראל תפקיד לא קל לשמור על בית המקדש בקדושה ובטהרה, באותה המתכונת מדורי דורות שעומדת כצוק איתן, ולא נכנעת לרוחות הזמן. בדורנו גם אם האיש אינו יכול להיות "הגאון מוילנא", האשה יכולה להיות "אשתו של הגאון מוילנא", וזהו תפקידה וייעודה המושלם.

אצל אמותינו הקדושות בתורה לא מצינו סיפורים רבים על מעשיהן, מעשה אחד מצינו על שרה אמנו שהיא 'זרקה' מביתה את ישמעאל 'כי לא ירש בן האמה הזו עם בני עם יצחק'. כך נראית דמותן של האמהות הקדושות, כל העת הן עסוקות בשמירה על טהרת הבית, לכן בית המקדש היה מעין ביתה של שרה אמנו כפי שציין הרמב"ן בהקדמה לחומש שמות.

וכן דרשו חז"ל בשרה אמנו [בראשית רבה ס, טז] כל זמן ששרה קיימת היה לה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, וכשמתה פסקו ונתפרסם זכותה.  זוהי מעלתה העצומה של האם בישראל, שמלבד העמידה בנסיונותיה בצוק איתן, הן שומרות על גחלת הפשטות שהושרשה בנו מראשית הבריאה, והברכה מגיעה על ידן בצניעות רבה.

 

תגובות
7.   shlomo (27/10/2013 17:35:39)
6.   אישה חרדית-מטפלת (1/11/2010 18:05:25)
5.   י. ח. (21/11/2009 21:08:23)
4.   
כל מילה זהב...
יוני פרידמן (12/11/2009 20:24:19)
3.   יוסי ברגמן (12/11/2009 20:04:11)
2.   פנינה (12/11/2009 19:06:59)
1.   דורית פ. (12/11/2009 19:05:04)
עוד במעשה אמהות סימן לבנות
אודות האמהות - שרה, 12/11/2009
אודות האמהות - רבקה, 22/11/2009
אודות האמהות - רחל, 6/12/2009
אודות האמהות - לאה, 30/12/2009
בניית אתרים בניית אתרים